יום 8

היום השמיני - נירבאטור ונהר הטיסה | 24.10.05

קמים ליום חדש, אוכלים ארוחת בוקר טובה ועוזבים את המלון, למרות שלא ברור לנו אם נספיק לסיים את כל מה שתכננו באזור הצפון של הונגריה, ואולי דרוש לנו עוד לילה אחד, ורק אז נוכל להמשיך דרומה, לבודפשט.
הנוף הנשקף מהמלון לשדרה והכיכר למטה יפה ומטופח. ההיסטוריה המפוארת של הקיסרות האוסטרו-הונגרית בולטת במבנים מסביב, ותבלוט עוד יותר בבודפשט היפה.

מחכה לנו יום ארוך ואנו יוצאים לכיוון נירבאטור. עוברים בדרך על פני עיירות דומות, שגם שמן מתחיל ב-ניר (Nyir)... לאחר למעלה משעה אנחנו מגיעים לנירבאטור ופונים קודם כל למרכז העיירה, לבית העירייה, שם אנחנו רוצים למצוא מסמכים לגבי אמא ומשפחתה. בית העירייה נראה מבנה מרשים, ובכלל מרכז העיירה לא נראה מקום שכוח-אל כפי שחשבתי שנמצא על פי הסיפורים של אמא. כנראה שהמקום התפתח יפה עם השנים.

בבית העירייה אדיבים ומנסים לסייע לנו. מפנים אותנו לחדר שבו יושבת האחראית על הארכיון. יושב אצלה כבר מישהו ואנחנו ממתינים. בינתיים אני מצטייד במפה של העיירה אותה אפשר לקבל במודיעין.

נכנסים לחדר הארכיון ושם אישה אדיבה אך מפוהקת שומעת מאמא מה אנחנו צריכים ומנסה לאתר בכרכים הישנים שבארונות מה נשמר אצלם מהשנים הללו.

מסתבר שתעודת נישואין של ההורים של אמא אין כאן. הם כלל לא רשומים כאן כמי שנישאו בנירבאטור, כך שיכול להיות שהתחתנו במקום אחר, עוד בטרם הגיעו להתגורר בעיירה. תעודת לידה הונגרית יש כבר לאמא, היא קיבלה מהם בעבר. מה לגבי רישום על הלימודים בביה"ס היסודי? ביה"ס (היהודי) בו למדה אמא כבר לא קיים, ובכל מקרה תעודות ורישום לבי"ס נעשו רק בביה"ס ולא ע"י העירייה. אחר כך יתברר שגם ביה"ס הכללי בו למדה אמא שנה אחת לפני שנלקחה לאושוויץ, כבר לא קיים גם הוא.
מה שכן ניתן למצוא כאן הוא רישום הלידה של אמא- בשמה ההונגרי המלא- שרלוטה, ושל אחותה התאומה מלכה- מורגיט בשמה ההונגרי, כפי שמופיע ברישומים כאן. שתיהן נולדו ב-28 בפברואר 1928. בספר הנפטרים אנחנו מוצאים את שמה של מלכה, שנפטרה מדלקת בכליות בשנת 1935 והיא רק בת שבע.

האישה באדיבותה מרשה לאבי ולי לצלם במצלמותינו את העמודים הללו מהספר, אם כי טורחת להסתיר את שאר השמות בגלל צנעת הפרט. באותם ספרים אנחנו מוצאים גם רישום על לידתה של האחות הגדולה אסתר, אדית בשמה ההונגרי, שנפטרה גם היא ממחלה (דלקת ריאות) בשנת 1939, והיא בת 18. את הקבר שלה נראה אחר כך בבית הקברות היהודי בו נבקר.

בספרים נמצא גם רישום הלידה של האח הגדול בנצי (ברנארד) שנולד אף הוא בנירבאטור. לפני שאנחנו עוזבים את בניין העירייה, סוחב אותנו אחד האנשים שם שהסבירו לנו לאן לגשת, אל הקומה השנייה, שם יש אולם כינוסים לא גדול והוא מציג לנו שם בגאווה רבה את דגל העיירה.

שני אנשים מנסים אחר כך להסביר לאמא על המפה איך מגיעים לבית הקברות היהודי. אנחנו מודים להם וממשיכים הלאה. חוזרים לתומס שהתייבש לו ברכב בחוץ כבר כמה שעות, ונוסעים איתו כעת לחפש את הבית של חבר ילדות של אמא, אישטוון והאח שלו שנדור, שגרים כאן בעיירה.
אמא לא ממש זוכרת איפה הוא גר, וגם כנראה שנבנו בשנים האחרונות מבנים חדשים והעיירה שינתה פניה במשך השנים. אמא ביקרה כאן לפני שש שנים, זהו הביקור השלישי שלה בעיירה, לאבי ולי זוהי פעם ראשונה. על פי מה שאני מוצא באינטרנט, העיירה מונה כיום 14 אלף איש.
לאחר שאנחנו נעזרים באנשים מקומיים טובים המוכנים לעזור, אנחנו מוצאים סוף סוף את הבית של אישטוון. אבל הוא לא נמצא בבית, אשתו יוצאת אלינו ואחרי שמזהה את אמא יש התרגשות, חיבוקים ונשיקות. היא מובילה אותנו אל בית האח, שנדור, שמה הם נמצאים כרגע.

האישה עוזבת אותנו בינתיים וחוזרת לביתה, ואנחנו ניצבים בפני הבית של האח. יוצא אלינו איש מבוגר מאוד, עם כובע קסקט מרופט על ראשו. הוא יצוא אל מחוץ לשער הבית הקטן ומסתכל על אמא. אמא אומרת לו משהו בהונגרית, כנראה: אישטוון, אתה לא זוכר אותי? ואז הוא אומר פתאום: "סוריקה" ונופל על צווארה והם מתחבקים ומתנשקים. התרגשות גדולה לכולנו.

הם מזמינים אותנו להיכנס פנימה. אנחנו נכנסים לחצר, בה יש הרבה פרחים וארגזי פירות ומשם אל הבית. ההונגרים החביבים שמחים לראות את אמא והשיחה קולחת בהונגרית. תומס, אבי ואני לא מבינים כלום, אבל שותים איתם ברנדי ואחר כך מתכבדים בקפה ועוגיות גבינה.

אמא מספרת להם על המסע שלנו, ומתייעצת איתם על גבי המפה מהיכן כדאי להגיע לטיסה שבגבול בצפון. המארחים שלנו אנשים פשוטים, שנראה לנו שלא יצאו הרבה מתחומי העיירה, אבל הם משתתפים ומסבירים ככל שהם יכולים. בתום הביקור אישטוון מצטרף אלינו בשמחה לרכב, ללוות אותנו לבית הקברות היהודי, הנמצא בקצה השני של העיירה.

בדרך אנחנו נכנסים לחצר הבית של אישטוון. החצר שונה מאשר אצל שנדור ואנו מוצאים בה גן חיות שלם- תרנגולות שמטיילות להן בחצר וכלב קשור נובח בהיסטריה על אבי ומנסה לנשוך אותו.

המקום מזכיר לי את סיפורי הזיכרונות של אמא, על אווזים שטיילו אצלם בחצר והיא הייתה מפטמת אותם, על עצים להסקה שנערמו חתוכים בחוץ וגם כאן ישנם כאלה.

הבית בו התגוררה אמא בעיירה כבר אינו קיים. הוא היה מול הבית של אישטוון, מעבר לכביש והרסו אותו. לפני כן התגוררה המשפחה של אמא בבית אחר, הם עברו כמה פעמים דירה בעיירה הזו. הבית בכל מקרה לא היה שייך להם, והם התגוררו בו בשכירות וחיו כל חייהם בצמצום ובדוחק. אנו ממשיכים ונוסעים עם אישטוון איתנו, אל בית הקברות היהודי. בדרך עוצרים לקחת את המפתח ממי שמחזיק בו. מסתבר שהוא כבר זקן וחולה והמפתח היום נמצא בידי אישה שאחראית על אחזקת המקום ומקבלת על כך תשלום מן העירייה. אנחנו אוספים אותה והיא באה איתנו אל בית הקברות.

לפי מה שאמא אומרת, המקום נראה מסודר יותר ממה שראתה בפעם שעברה שביקרה כאן, לפני שש שנים. אז היו הרבה עשבים שוטים שצמחו בין הקברים.
אנחנו נכנסים לבית העלמין ומחפשים קודם כל את הקבר של האחות הגדולה אסתר, שאנחנו יודעים שנמצא כאן. כשמוצאים את הקבר, מוציאים את פחית הצבע השחור והמברשת הקטנה שאבא הכין מבעוד מועד שניקח איתנו, ואני עומד וצובע מחדש את האותיות על המצבה הישנה.

בתוך בית הקברות פנימה, אנחנו מגלים שורות נוספות של קברים החבויים בין העצים. הענפים ממש עוטפים את הקברים ומפריעים לקרוא את הכתובות עליהם, הדהויות ממילא. אבי מנסה להסיט את הענפים הסבוכים ולגלות את הכתובות הרשומות על קברים אחדים, בתקווה למצוא את הקבר של מלכה, האחות התאומה, אבל לנוכח מצב הקברים והכמות הרבה אין לנו שום סיכוי.

אנחנו נפרדים מהאישה החביבה ונותנים לה סכום כסף כדי שתמשיך ותשמור על בית העלמין. משאירים לה גם את פחית הצבע והמכחול והיא מבטיחה לצבוע מחדש את האותיות בשנה הבאה. חבל שהיא לא יודעת עברית (ואין איש בעיירה הזו שיודע עברית, לא נשארו כאן יותר יהודים), כי אז היינו נותנים לה לשחזר את כל שורות הקברים הנמצאים שם בין העצים ולנסות למפות את כל השמות של אלו הקבורים כאן.
חוזרים לכיוון העיירה ומחזירים את אישטוון הביתה. נפרדים ממנו לשלום וממשיכים צפונה, לראות היכן עובר נהר הטיסה ואת המקום המשוער עליו עברה אמא בנסיעתה חזרה להונגריה.
לאחר נסיעה של כשעה, אנחנו מגיעים לקרבת הגבול עם אוקראינה. אנו נמצאים בעיירת גבול בשם זאהוני (zahony) ורואים מרחוק את תחנת הגבול עם אוקראינה. שיירת משאיות עומדת שם, ממתינה להיכנס לתחומי הונגריה.

אנחנו מנסים למצוא היכן עובר כאן באזור נהר הטיסה, הוא צריך להיות ממש קרוב אבל לא רואים היכן הוא. תומס חושש להתקרב יותר לכיוון הגבול ומחנה את הרכב בקצה העיירה. אמא נותרת איתו באוטו ואבי ואני יורדים לנסות למצוא את הנהר. בדיעבד, לא בטוח שהיה זה מעשה חכם לעשותו, מאחר ואנו שני זרים שבאים עם מצלמות לצלם ממש על הגבול, דבר שעלול להיראות חשוד. למזלנו איש לא בא לתחקר ולבדוק מה בדיוק אנחנו מחפשים..
אבי ואני צועדים לנו לכיוון העצים שנמצאים לא רחוק מן הכביש והולכים לכיוונם בהנחה שהעצים הם על גדת הנהר. הקרקע בוצית וענפי העצים מפריעים להליכה, ולאחר הליכה של כרבע שעה אנו מבינים שככה לא נמצא את הנהר. אנו חוזרים לדרך העפר שליד העצים, וצועדים לכיוון הגבול. מגיעים ממש עד לאזור הסגור של תחנת הגבול, ורואים שזהו בעצם גשר, שעובר על הנהר. על הגשר עומדות המשאיות המגיעות מאוקראינה, ומתחת לגשר אפשר לרדת אל שפת הנהר. אין שלט האוסר על ירידה לנהר ואנו ממהרים בשמחה לרדת לשם.

המקום נראה לנו דומה מאוד לירקון הזורם בתל אביב. הנהר כאן אינו רחב במיוחד, אולי פי אחד וחצי מהירקון, אך נראה עזוב ולא מטופח, רק שתיים-שלוש סירות ישנות וזנוחות קשורות אל גדת הנהר. מצלמים כמה תמונות ועולים מיד משם וצועדים במהירות בחזרה לכיוון הרכב.
כשחוזרים מוצאים את אמא מודאגת להיכן נעלמנו, חששה שאולי תפסו אותנו והסתבכנו. למזלנו הכל מסתיים בטוב ואפשר לנסוע. אנחנו מבשרים לאמא שאכן מצאנו את הנהר ומשערים שזהו פחות או יותר המקום בו אמא חצתה את הטיסה, במרץ 1944.
לאחר התייעצות קצרה מחליטים להמשיך ישירות לבודפשט ולא להישאר כאן הלילה בצפון. המלון שמוזמן לנו נמצא שם, כך שלמרות שעת אחר צהרים המאוחרת ולמרות שלפנינו עוד נסיעה של כ-400 ק"מ עד שנגיע לבודפשט, תומס מוכן למאמץ הזה ואנחנו יוצאים לדרך. חצי מהדרך היא בכבישים רגילים, עד שנגיע לאוטוסטראדה שבה כבר אפשר לדהור מהר יותר עד לבודפשט. אנחנו מגיעים לבירה בעשר בלילה, ולאחר סיבובים וניסיונות ניווט כושלים, מצליחים לבסוף למצוא את בית המלון שלנו "ארז'בט" (שזה בעצם בהונגרית- אליזבט, על שם אשתו של אותו הקיסר פרנץ-יוזף ידידנו).
אנחנו עולים להתמקם בחדרים ותומס מודיע שהוא פורש לישון כי הוא גמור. אפשר להבין אותו- הוא נהג היום למעלה מ-700 ק"מ ברחבי הונגריה..
כהרגלנו בקודש, אבי ואני יורדים לנו לסיבוב בעיר ואמא נשארת להתארגן לשינה בחדר. לאחר שיטוט קצר אנחנו בוחרים להתיישב בקפה שממש מעבר לפינה, ליד המלון. זהו בית קפה גדול מאוד, נראה ותיק ומוכר ויש לו תפריט לא רע. אנחנו מזמינים גם משהו קל לאכול ומבלים שם שעה קלה.

<< הקודם   הבא >>