יום 6

היום השישי - אושוויץ וקראקוב | 22.10.05

התעוררנו לבוקר חדש. ארוחת בוקר טובה במלון, עושים צ'ק אאוט ואפשר לצאת לדרך. בתכנון המקורי של המסע, לא היינו אמורים לבקר באושוויץ- בירקנאו.

אמא לא רצתה לבקר שם, הזיכרונות קשים מידי. אבל לאחר שהצלחנו למצוא דברים כל כך מעניינים וחשובים בשטוטהוף, ומאחר ויש איתנו את תומס המצוין שמתרגם לנו מפולנית לעברית את מה שצריך, חשבנו שזו הזדמנות בלתי חוזרת להיכנס לארכיון של אושוויץ ולנסות לדלות שם פרטים על אמא ומשפחתה. הצעתי שניכנס רק לאושוויץ (ולא לבירקנאו, ששם בעצם אמא הייתה), ואולי גם לבקר בביתן ההונגרי, וזה מה שאכן עשינו.

בדרך לאושוויץ, לקח אותנו תומס לסיבוב קצר בעיירה הפולנית אושווינצ'ים, הסמוכה למחנה הנורא מכולם. תומס מסביר לנו שאושוויץ משמעותו עץ הליבנה, גם בפולנית וגם בגרמנית. לא ידענו. העיירה פונתה מכל תושביה הפולנים במלחמה והם לא היו עדים מקרוב להשמדת היהודים כאן.

אנחנו נכנסים למוזיאון יהודי קטן שנמצא בתוך העיירה, שנקרא- המרכז היהודי באושווינצ'ים. כיום אין כבר יהודים בעיירה הזו, כמובן.

נמצאו כאן בחפירות לפני כמה שנים בית כנסת וחלקו שוחזר כאן באחד החדרים במוזיאון.

אנחנו ממשיכים אל אושוויץ ונכנסים למחנה. היום שבת, ולכן אין כאן היום משלחות ישראליות, אבל המחנה מלא וגדוש במבקרים מכל המדינות, זהו אתר תיירות לכל דבר וכל מי שמגיע לקראקוב מקבל את ההזדמנות לבוא ולבקר באושוויץ-בירקנאו. אנחנו מוצאים שם אנשים ומשלחות מגרמניה, פולין, הונגריה ועוד.
עוברים בשער עליו כתובה הכתובת הידועה לשמצה והשקרית: "העבודה משחררת".

הולכים קודם כל אל בניין הארכיון. לצערנו הרב, אין בכלל אפשרות להיכנס ולברר פרטים. רק לשלוח טופס ממולא עם הפרטים ולחכות לתשובה בדואר. את זה אנחנו עושים בסוף הסיור ומשאירים שם טופס בקשה לפרטים על אמא, אולי יש להם תיעוד כלשהו על התקופה כשהייתה באושוויץ. ממלאים את הטופס בפולנית בעזרת תומס, אולי זה יזרז את התשובה...
פוגשים במקרה בדרך איש מבוגר שמדבר גרמנית ומסביר לכמה אנשים שאיתו על התקופה שהיה באושוויץ. לתומס זה נשמע מעניין מאחר ויהודים היו בעיקר במחנה בירקנאו ולא כאן באושוויץ. אנחנו נעצרים לדבר עם האיש ומלוויו.

מסתבר שהוא אכן יהודי, בן 81, שחזר לאחר המלחמה לחיות בגרמניה. את זאת ממש לא הצלחנו להבין. אשתו של האיש (הצעירה ממנו בהרבה), לא הבינה מה הבעיה בכך, "גרמניה היום היא אחרת", לדבריה. אבי אמר לה שלעולם לא נשכח ולא נסלח. מבחינתנו - זה כל ההסבר לבעיה.

ממשיכים לביקור בביתן ההונגרי. יש ביתנים למדינות נוספות, אבל ביתן זה כמובן מעניין אותנו במיוחד. בפתח הבניין קבוצה גדולה של תלמידי תיכון העומדת להיכנס. לידינו עומדים כמה אנשים מבוגרים יותר המדברים הונגרית. אמא שמחה לקשקש איתם בשפתה והם אדיבים וששים לענות לה על השאלות.

מסתבר שהם המורים של קבוצת התלמידים שלידינו שבינתיים כבר נכנסה פנימה, מבי"ס בהונגריה, מעיר הנמצאת כ-60 ק"מ מבודפשט. הם אינם יהודים, אבל בתכנית הלימודים שלהם נכלל ביקור באושוויץ. זה חשוב.
אנחנו נפרדים מהם לשלום ונכנסים לביתן. אני הייתי כאן לפני שלוש שנים, עם משלחת של ביה"ס שלי, ונכנסתי אז לביקור חטוף בביתן הזה עם המדריכה שהייתה איתנו, בגלל העניין המשפחתי. להפתעתי הביתן עכשיו נראה אחרת לגמרי. הכל מוצג כעת במולטימדיה באמצעות שקפים, סרטונים ותמונות על הקירות. הרצפה עשויה מזכוכית וגם מתחתיה מוצגים דברים רבים.
לפתע צצה נערה צעירה, מבין התלמידים שנכנסו מהקבוצה ההונגרית, ומדברת בהונגרית עם אמא. לדבריה, אביה גר בנירבאטור, העיירה בה נולדה אמא. ככל הנראה שהמורה עימה דיברנו בחוץ, איתרה את הילדה ושלחה אותה לדבר עם אמא. מחווה מאוד יפה מצידה. 

אמא מתרגשת ומדברת עם הנערה הנחמדה. היא לא מתגוררת כיום בנירבאטור, רק אביה. אמא מבקשת ממנה את הכתובת, אולי נבקר את האבא כשנגיע לשם, אבל היא לא יודעת לתת לנו כתובת.. לקראת עזיבה של המחנה הארור, אני קופץ לחנות המזכרות וקונה כמה ספרים וסרטים שנראים לי מעניינים. ממלאים בקפיטריה את הטפסים על אמא ומוסרים אותם שם בתקווה שישלחו לנו תשובה. רצינו למלא טופס גם על שני אחיה של אמא- בנצי ויהודה, אבל אמא לא זכרה את השמות הלועזיים שלהם, וצריך לדעת אותם כדי לחפש בארכיון. רק בהמשך נגלה שבנצי נקרא בשמו הלועזי - ברנארד ויהודה נקרא- ליפוט.

אנחנו עוזבים את אושוויץ ותומס לוקח אותנו לסיור בסביבה ולבירקנאו. לבקשת אמא לא ניכנס לשם. בסמוך לאושוויץ ישנם בניינים הרוסים שהיו חלק מהמחנה הנאצי אבל לא מבקרים בהם כיום והם מטים ליפול.

אנחנו עוצרים לרגע באנדרטה קטנה מחוץ לאושוויץ, בדרך לבירקנאו. עומדים שם גם שני קרונות רכבת.

במקום הזה היו עוצרות הרכבות העמוסות ביהודים וכאן היו פורקים אותם, לפני הכניסה למחנה בירקנאו. רק לאחר מכן הוארכה מסילת הברזל והרכבות נכנסו דרך השער לתוך בירקנאו עצמו. המשלוחים של יהדות הונגריה ואמא בתוכם, כבר נכנסו לתוך המחנה והסלקציה נערכה שם, ליד מסילת הברזל, מיד עם הירידה מן הרכבת.

מגיעים לבירקנאו. נעצרים לרגע ליד השער המפורסם של המחנה, אמא נשארת ברכב. כאן נרצחו בשנת 1944 ההורים שלה, האח בנצי, בני משפחה אחרים ורבים מבני העיירה שלה.

אנחנו נוסעים מסביב למחנה בירקנאו, רק כדי לחוש כמה ענק הוא היה. מראים לאמא מרחוק את הביתנים והיכן פחות או יותר היו הביתנים של הנשים מהונגריה.

חוזרים לקראקוב בשעות אחר הצהרים המוקדמות, שם נעשה סיבוב בעיר ונמשיך ישירות עוד הערב דרומה לכיוון הגבול הסלובקי. מאחר וטרם אכלנו היום צהרים, אנחנו אוכלים שוב במסעדה הצמחונית בה היינו אתמול. במגבלות הכשרות האוכל מצוין.

ממשיכים לביקור בכיכר העיר, הפעם באור יום. המקום הומה אנשים שמטיילים ויושבים בבתי הקפה.

אנחנו עוברים ליד חנות של בובות נהדרות ואני רוצה לקנות בובה לליאור. אחרי שאנחנו שומעים את המחירים (הבובות מיובאות משבדיה) אבי ואני מסתפקים בצילום ליד החנות..

מכאן אנו עושים סיור רכוב קצר לראות את הרובע היהודי של קראקוב (רובע קאז'ימיז'). עוברים ליד בתי הכנסת, חלקם פעילים גם היום.

עברנו ליד בית הכנסת של הרמ"א (שנסגר בשעה חמש אחה"צ כך שלא הספקנו להיכנס אליו), ביהכ"נ הרפורמי, ה"אלט שול"- ביהכ"נ העתיק ושני בתי כנסת נוספים. משם לאזור הגטו, עוברים ליד קטע של חומת הגטו והשלט שעליו. כבר מחשיך ואנחנו ממהרים הלאה.

אנחנו פונים לטיילת היפה, על גדות נהר הוויסלה. הולכים לראות את פסל הדרקון, סימלה של העיר קראקוב. פסל הדרקון הגדול שניצב שם, יורק אש מידי דקה וחצי (הפולנים חוסכים בגז..).

ערב כבר ירד ואנחנו עושים סיבוב אחרון בקראקוב ועוברים ליד המפעל של אוסקר שינדלר. אותו מפעל שבו הציל איש זה את מאות היהודים שעבדו אצלו וזכה על כך בתואר חסיד אומות עולם.

המפעל היום נטוש, אולם יש כוונה להפוך אותו למוזיאון, וכבר החלו בו עבודות שיפוץ. שומר ניצב בכניסה ואנחנו נכנסים לראות סרטון קצר באנגלית על שינדלר בקומה הראשונה, ובקומה השנייה אנחנו נכנסים לחדר שהיה החדר של שינדלר. יש שם ספר אורחים ואבי ותומס מעיינים בו.

תומס אומר לנו שתמורת 10 זלוטי השומר מוכן להכניס אותנו לתוך מפעל עצמו. אנחנו מסכימים בשמחה וניגשים לשם עם השומר, צעיר משועמם במדים, שבוודאי שמח שמישהו עוזר לו להעביר את משמרת הלילה הארוכה. חוצים את החצר הבוצית ומגיעים למבנה המפעל, אולם שם לצערנו האור לא נדלק. הבחורצ'יק לא מתייאש, הולך וחוזר מיד עם פנס גדול. מדליק אותו ועכשיו כבר רואים משהו- הבניין ריק לחלוטין, רק קירות חשופים. אכן, מראה מעניין.. אני מקווה שישחזרו כאן את מה שהיה או שיקימו מוזיאון שיתעד מה היה כאן.

עוזבים לשלום את קראקוב וממשיכים דרומה, לזאקופאנה, שם גם נישן הלילה, לפני שנעזוב את פולין.
לאחר נסיעה של כשעה, מגיעים למלון "ווילה טניה" בעיירה החביבה. המלון הוא בעצם וילה עם חצר גדולה. הבעלים הם ישראלים החיים בפולין, אולם נמצאים בחו"ל כרגע. המלון ריק בשל עובדה זו, אולם תומס מכיר את הבעלים והם הרשו לו להביא אותנו. מי שמקבלת את פנינו היא העוזרת שלהם, שדואגת לנו להתארגנות ותכין לנו למחרת את ארוחת הבוקר. היא לא נשארת ללילה והולכת לה לביתה לאחר שהסתדרנו. אמא ואבי בחדר אחד ואני בחדר נוסף. יש כאן עוד למעלה מ-10 חדרים והם כולם ריקים כרגע.

קר מאוד כאן, הלילה הכי קר שלנו בפולין. אין פלא, לראשונה אנחנו באזור הררי, רכס של הרי הטטרה (שהם חלק מהרי הקרפטים), שממשיכים לתוך סלובקיה. זהו האזור ההררי היחיד בפולין, שרובה מישורית.
תומס, אבי ואני שותים לנו קפה ותה בקומת הביניים, אבל מחליטים שנצא, למרות הקור והעייפות, למרכז העיירה לאכול משהו. אמא הלכה לה לישון בחדר ולא שמחה לשמוע שהיא תישאר לגמרי לבד לשעה הקרובה בווילה הגדולה הזו... בטלביזיה מראים מופע של 50 שנה לאירוויזיון ואנחנו מספיקים לראות את דנה אינטרנשיונל מופיעה. נחמד לראות משהו ישראלי בערוץ פולני בטלביזיה..
נסיעה קצרה למרכז העיירה ואנחנו הולכים לנו ברחוב הראשי. חלק מהמקומות כבר סגורים ואין הרבה אנשים בחוץ. בקור הזה לא תענוג גדול לצאת. אנחנו מוצאים מקום נחמד שבו יש מכל סוגי האוכל, מיצי פירות, פיצות וטוסטים ונכנסים. אנחנו מזמינים לנו שוקו חם, טוסט ופיצה מסוג לא לגמרי ברור.

<< הקודם   הבא >>