מבוא אישי

היה לי חשוב לעשות את המסע האחרון עם שני בניי, מכיוון שלא ידעתי לאן לקחו אותי ואת משפחתי בזמן המלחמה, אז ראיתי אותם בפעם האחרונה. בשבילי זה היה מאוד חשוב, מפני שפרק הזמן הזה היה עבורי מעין "חור שחור", זמן לא מפוענח ולא ברור. פתאום ולאורך תקופה הרגשתי ריקנות, חשתי ששום דבר לא ממלא את החלל הזה. אז לא ידעתי, אבל עכשיו, עם הזמן הרב שעבר, אני מרגישה שהכל היה בגלל האבידה הגדולה שחוויתי. הרי כל משפחתי נספתה בשואה, חוץ מאחד שנותר בחיים. נשארתי לבד בעולם, בודדה, גלמודה, הרגשתי בכל זאת שמישהו שומר עליי ולא נותן לי ליפול ולהתמוטט, אלא עוזר לי ללכת הלאה. מחכה לי משימה ודרך קשה וצריכה לבצע את המוטל עליי. לכל אדם יש את הגורל שלו ואי אפשר לברוח מפניו.

הנה הגיע הזמן לחפש את המקומות האפלים שהטילו צל על חיי, זה היה כמו פצע פתוח שלא הגליד, שהכאיב לי ולא נתן מנוחה. הרגשתי שאני צריכה להשתחרר ממנו, ואולי אז יוקל על נשמתי. הדבר לא נתן לי מנוח, היה מונח על לוח לבי כמו אבן. דבר שני, רציתי להראות לבניי שהסיפורים שסיפרתי הם נכונים, ולא סיפורים שהמצאתי. הרי אפשר להוסיף הרבה דברים ולדמיין כל מיני דברים שלא קרו, ולכן לי היה חשוב להוביל אותם לאותם מקומות שקיימים, לא סילפתי דבר- לא במקומות ולא באזור בו הייתי, נתתי סימנים ברורים. אמנם לא יכולתי לאשר את שמות המקומות במדויק, כי לא ידעתי איפה הייתי, אבל לאחר חיפושים ולאחר שתיארתי מזיכרוני את המקומות, אכן הגענו אליהם, וגם מצאנו תיעוד שהראה שהייתי שם. לכן הייתי צריכה לחזור אל המקום המקולל הזה ולראות את המקומות הללו עוד פעם, למרות הייסורים, ואפילו שחלפו ששים שנה. מבחינתי זה היה כאילו אתמול, הזמן עמד מלכת.

בכל זאת, אינני מצטערת שעשיתי את כל הדרך, כי במהלך המסע באו אנשים טובים לקראתנו ועזרו לנו. קודם כל המדריך הפולני, תומס, שאינני יודעת איך להודות לו, בלעדיו לא יכולנו להסתדר בפולין, כי הפולנים בחלק מהמקומות שהיינו לא יודעים אנגלית ואנחנו איננו דוברים פולנית. תומס בעצם הציל אותנו.. הוא היה הפה בשבילנו, הוביל אותנו לכל מקום שאמרתי לו כי הכיר את המקומות ולכן היה יותר קל. לכל אורך הדרך מצאנו אנשים טובים שאימתו את דבריי, שיש מקום כזה וכזה, ושהובילו אותנו למסלול הרצוי בשבילנו. מצאנו גם עיתונאי וגם ד"ר להיסטוריה ועוד דוקטורית להיסטוריה, שכולם תרמו מהידע שלהם ואימתו את דבריי.

מצאתי את המחנה שחיפשתי ושבו גם שוחררתי, מצאתי גם את רשימת השמות שביניהם שמי ושמות הוריי. המסמך הזה, מלפני ששים שנה, ריגש אותי עד עומקי נשמתי! הנה סיבה אחת, בין היתר, שהייתי צריכה לחזור ולשחזר הכל. זאת אומרת שלא באנו לשווא, היה כדאי! לכל אורך הדרך הרגשתי שמלאכים מובילים אותנו ליעד, כדי שנצליח. ואם זו לא הוכחה מספיקה, אז מה כן? השתחררתי ממועקה כבדה שרבצה עליי שנים, בשבילי זה אומר הרבה, נעלמו כל הכאבים.

לא קל לעבור מסע כבד כזה, כי שוב נפתחים הפצעים והלב שותת דם, אני רואה את יקיריי מולי ומדמיינת אותם, כי את פניהם כבר לא זוכרת בבירור. תמונות אין לי מהם, חוץ מתמונה אחת של אמי. עוד מעט תמונות שהיו לי הייתי צריכה לקרוע ולהשמיד כשהתארגנו לאניית המעפילים, וקיבלנו הוראות להשמיד כל ראיה שיכולה להעיד מהיכן באנו. על כך לא אסלח למי שנתן את ההוראה הזו. תמונה יחידה של הוריי השמדתי שם ולא נותרה לי מזכרת מהם.

הרבה זכרונות עוברים במוחי, כל כך הרבה הפסדתי בחיים, ביניהם את הילדות שלי, התפתחות גופנית ונפשית. גם נשארתי לבד בעולם. למרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז, קשה לי לחשוב איך בכלל שרדתי, איך עברתי את כל הבעיות, ורובן לבד. אני שואלת איפה היו האנשים בתקופת המלחמה? האם לא ראו את מצוקותינו, האם לא בלטנו מספיק? הרי זעקנו בכל פינה לשמים ואין מושיע. כאילו אלוהים סינוור אותם ואנו היינו אלו שצריכים להיאבק, כאילו שלא סבלנו מספיק.

הרגיז אותי שמישהו שאל אותי, למה הייתי צריכה "לסחוב" את הבנים שלי למסע כזה.. את הבנים לא "סחבתי", להיפך- הם דרבנו אותי וביקשו שאעשה את הצעד הזה, שאשתחרר מהמשא הכבד הזה שהיה על כתפיי. הם רצו לנסוע איתי. המסע לא שינה הרבה ביחסים ביני לבין בניי, מכיוון שלכל אורך הדרך הם מכבדים אותי ואנו ביחד בטוב וברע, מלוכדים כל השנים ואין כמעט שום טענות האחד כלפי השני, הלוואי ויהיה כך גם הלאה. אנו מבינים זה את זה ללא מלים מיותרות, לא דורכים על היבלות של אף אחד...

אני ממליצה להורים יוצאי שואה שרוצים לצרף את משפחתם למסע כזה, קודם כל לשאול האם הם מוכנים למסע הקשה ואם לא- לא להכריח אותם כי הם לעולם לא יסלחו להם על כך. אני שמחה שעשיתי את כל זה, לא רק למעני, אלא למען ארץ-ישראל ולמען עם ישראל באשר הם. חבל שלא טיפלו ושלא לקחו לידיים את הנושא החשוב הזה שנים קודם. הרבה אנשים כבר נפטרו ולא יכולים לספר, וזה חבל כי כל אדם בפני עצמו יכול לספר את סיפורו ויש סיפורים מופלאים שלא סופרו. אומרים שיותר טוב מאוחר מאשר אף פעם, ואני אומרת מניסיוני- פספסו הרבה זמן וחומר רב הלך לאיבוד וחבל. הרי אנחנו כיום הדור האחרון שנשאר ויכול עוד לספר מה קרה לעם ישראל בגולה בתקופה הנוראה ההיא. כבר עכשיו מכחישים את השואה, ומה יהיה בעוד כמה שנים? מי יעמיד אותם על טעותם? כרגע עדיין אפשר, אבל היו צריכים כבר לפני שנים לעודד אנשים להעיד. הניצולים כנראה חששו אז שילעגו להם כמו שקרה בשנים הראשונות להקמת המדינה. הם לא היו בטוחים שבאמת מעוניינים בידע שיש להם ובמה שיש להם לספר, ואולי יצחקו על חשבונם.

אני מדברת מתוך ניסיון אישי, בי פגעו קשה. עובדה שעד היום אני זוכרת את התקופה הקשה הזו, לא קל להשתחרר מתחושות כאלו. צריך להיות עשוי מברזל ולומר לעצמנו שזה יעבור, כמו יתר הדברים הרעים שעוברים בחיים. האם לא מגיע לנו קצת נחת, שיזכרו אותנו לטובה ולא רק לשלילה?

אני נשואה ליחזקאל, יליד פרס שהתחנך בארץ, הודות לו יכולתי לגדל את שני ילדיי. הוא עזר לי לכל אורך הדרך כמה שרק היה יכול. גם לו היה קשה כי גם הוא נשאר יתום בגיל צעיר מאוד ובכל זאת שנינו התגברנו על רוב המכשולים. נתנו לבנינו בית חם ומה שרק היה ביכולתנו להשיג בכוחות עצמנו. בל נשכח, היינו לכל אורך הדרך לבד, לבד בעולם אכזרי ובכל זאת שרדנו, כי רצינו להאמין שיהיה יותר טוב, לא איבדנו את התקווה. אמרנו בליבנו שמוכרחים להצליח להתקדם ולו רק למען ילדינו. תודה לאל שתפילותינו התגשמו, הילדים מסודרים, עובדים וחיים כפי שרצינו לראות. אין תענוג יותר גדול מאשר להרגיש שניצחנו בסופו של דבר, ממשיכים בדרך הישר ועל פי מה שציפינו. הבנים תורמים למדינה, אוהבים אותה ויעשו הכל להגן עליה ושלא יחזור לעולם האיום על מולדתנו הקטנה.

סגרתי מעגל והעברתי את סיפור כל מה שעברתי בחיי והורשתי לבניי שימשיכו בדרכי. לא היה לי קל לכתוב את כל זאת, אבל היה זה למטרה טובה לכן הסכמתי ללא תירוצים. לקח לי זמן רב להגיע לכך, מכיוון שהייתי צריכה הכנה נפשית, ממש להכין את עצמי. הרגשתי שאני עושה בכך למען עמי, עם ישראל, למען משפחתי שנספתה ולמען ההיסטוריה, לפעול שלעולם לא תחזור זוועה כזו. אני מקווה שלא הזקתי לבנים, לא זאת היתה המטרה, המטרה שלי היתה כמובן טובה.

בסופו של דבר כל המאמץ היה כדאי, כי הרווחתי שלווה נפשית שלא הייתה לי הרבה שנים. אני ממליצה ליוצאי שואה לנסוע, לחזור למקום הארור והמקולל ההוא ולהשתחרר מהכאב הנורא, אחרת סוחבים את המטען לאורך כל החיים, זה מחליש ומאבדים את שמחת החיים. הכאב לעולם לא ייעלם, אבל כך אפשר לחיות ולהמשיך הלאה, אפשר לראות אור בקצה המנהרה ובכך נצא נשכרים. כנראה היה מוטל עליי איזשהו תפקיד ועד שלא עשיתי את המסע הזה הדבר הטריד אותי והציק לי. אבל עכשיו, העבר כאילו הושם בצד, נהייתי בן אדם אחר. עכשיו אני רואה שאפשר לשנות מצב, צריך רק לרצות.

שרה כהן

<< הקודם   הבא >>