יום 7

היום השביעי - זאקופאנה ונוסעים להונגריה | 23.10.05

מתעוררים ליום חדש. יורדים לאכול ארוחת בוקר, המקום הזה פסטורלי ונעים מאוד.

עושים צ'ק אאוט ויורדים למרכז העיירה, לשעתיים (שהתמשכו יותר) של קניות והסתובבות בין הדוכנים. זאקופאנה היא עיירת קייט ציורית בנוסח אלו המוכרות משוויץ, והנוף הנשקף ממנה אל ההרים שממול דומה לזה של האלפים. שלג אין עדיין, אבל יש כאן אתר סקי ואתר מגלשות שלג גדול מאוד.
אנחנו מסתובבים בין דוכני השוק, בהם מוכרים פירות וירקות וגם פטריות בגודל ובצבע מדהימים.

בדוכן אחר מוצגים כלי מטבח מעץ, ואנו קונים כמה. המחירים לא יקרים.

בדוכנים רבים אפשר למצוא נעלי בית פרוותיות וחמות. בהמשך נראה כלבים מסוגים שונים המוצעים למכירה בתוך סלסלות מעוצבות.

אבי מתיידד עם כלב סן-ברנארד ענק וגורים מאותו סוג שמוצעים שם למכירה...

לצערנו הזמן דוחק ואנחנו נאלצים להמשיך. בדרך החוצה מהעיירה אני מבקש מתומס להראות לנו היכן היה הבית בו שיכנה לנה קיכלר את הילדים היתומים שטיפלה בהם מיד לאחר השואה (עליהם חיברה את הספר "מאה ילדים שלי"). תומס לוקח אותנו לבניין שהיום הוא בי"ס, ומאחר והיום מתקיימות בחירות גם מצביעים שם בקלפי לנשיאות.

השומר שמוצב שם בכניסה מסתכל עלינו בעניין, הוא בוודאי מניח שבגלל הבחירות באנו לצלם (אני מצלם שם בוידאו). נראה שהאתר הזה עדיין לא חלחל לתודעה הפולנית המפותחת של זיכרון השואה. זה בוודאי יגיע בעתיד.

עוזבים את זאקופאנה היפה וממשיכים דרומה, לכיוון הגבול עם סלובקיה. בתחנת הגבול אבי ואני מחליפים כסף לקרונות סלובקיות, למקרה שנרצה לעצור ולקנות משהו בדרכנו בסלובקיה. פעולה זו התבררה כמיותרת, ואותו הכסף יומר שוב בתחנת הגבול עם הונגריה, כעבור כארבע שעות, לפורינטים הונגריים.

לפנינו דרך ארוכה של חציית סלובקיה, שנראית שונה לגמרי מפולין, וגם מהונגריה, אותה נראה בהמשך. סלובקיה מדינה ענייה יותר. למען האמת אין לנו מה לחפש בה והיא משמשת לנו רק כדרך מעבר להונגריה ולכן נגרום לה עוול אם נספר שאין מה לראות בה. אני מניח שיש, אבל אנחנו לא חיפשנו, לא במסע הזה.
בדרך אנו רואים את העצים בשלכת, והמראה הצבעוני מרהיב.

במהלך הנסיעה אנחנו מקיימים התייעצות מול המפות שהבאנו, לגבי האזור בו עלינו לחצות את הגבול בין סלובקיה להונגריה. אנו מנסים לשער היכן אמא חצתה את הגבול להונגריה, בעת שנסעה, כמעט מיד לאחר ששוחררה, באותה רכבת משא מוורשה בחזרה למולדתה.

על פי מה שאמא מספרת, מישהו אמר לה במהלך הנסיעה ברכבת, שעוד מעט הרכבת תחצה את הגבול לברה"מ, שלא כדאי לה להמשיך לשם ולכן עדיף לאמא שתרד. היא ירדה מהרכבת, כנראה בסמוך לגבול ההונגרי, חצתה את נהר הטיסה, ונכנסה לתוך שטח הונגריה. הנהר היה קפוא, והיא עברה עליו ברגל, בשעה שאיננה יודעת בכלל לשחות.
לאחר שחצתה את הנהר, אסף אותה איש הונגרי שהיה עם עגלה וסוס, אדם טוב לב שהסכים להביאה אל ביתו ולתת לה אוכל ושתייה. היא שהתה שם לילה, וביום למחרת הוא הביא אותה לתחנת הרכבת והיא עלתה על רכבת (הפעם רכבת נוסעים) להמשיך לנירבאטור, עיירת הולדתה.
אנחנו צריכים, אם כן למצוא את המקום בו נהר הטיסה קרוב לגבול ההונגרי. מעיון במפה, אנו רואים שבאזור משולש הגבולות של סלובקיה, אוקראינה והונגריה, נהר הטיסה משמש כקו הגבול עצמו בחלק מהאזור.
תהינו האם כדאי לנו לנסוע בסלובקיה לכיוון זה (כלומר מזרחה) והחלטנו שאין טעם בכך. זה יאריך לנו את הנסיעה בעוד 3-4 שעות, ובכל מקרה נגיע לאזור הנהר בחושך כך שלא יהיה מה לראות שם. החלטנו שנמשיך בדרכנו, נחצה במקום הקרוב ביותר לתוך הונגריה ונמשיך דרומה לדברצן על פי התכנון. סיכמנו שמחר, לאחר שנסיים את ביקורנו בנירבאטור, נוכל לחזור לכיוון הגבול (בנסיעה צפונה) ולחפש היכן אמא חצתה את הטיסה.

בשעות אחר הצהריים אנחנו מגיעים למעבר הגבול עם הונגריה. בתחנת הגבול, שנראית עלובה למדי, כועס עלינו אחד השוטרים על שאנחנו מצלמים. אכן, סיכון בטחוני בתחנה שאין בה כלום. גשם קל החל לרדת, וזו אחת מהפעמים הבודדות שתופס אותנו גשם במסע הזה. אנחנו מחליפים את הכסף הסלובקי שנותר ללא שימוש במטבע הונגרי, ומספר האפסים בשטרות שבידינו גדל פלאים.

נכנסנו להונגריה. גם כאן יהיו לנו דברים חשובים לראות ולאתר במסע השורשים הזה. אנחנו נוסעים לכיוון דברצן, ועוברים בדרך בעיר מישקולץ, העיר הקרובה ביותר לגבול, שלא נראית מרשימה במיוחד. לאורך הדרך מתנופפים דגלים רבים של המדינה, לכבוד יום המהפכה שחל השבוע. בבואנו לסכם את היום הזה, אפשר לומר שעברנו ביום אחד ברכב על פני שלוש מדינות אירופיות, וזה מכובד...

מגיעים לדברצן, ואנו נוסעים ישירות למלון שלנו, "גראנד הוטל ארנאביקה", שנמצא במרכז העיר. המלון מפואר מאוד (וגם המחיר בהתאם..), בניגוד למלונות בהם היינו בפולין, שהיו צנועים. החדר שקיבלנו ענק, ואנחנו קוראים לו ארמונו של פרנץ-יוזף, על שמו של הקיסר האוסטרו-הונגרי הזכור לטוב.

אחרי שמתארגנים בחדר במלון, אנחנו יוצאים עם תומס לאכול משהו, מאחר ולא אכלנו כל היום. מאחר ובהונגריה תומס לא מתמצא כפי ששלט בפולין, אנחנו מסתמכים על החוש השישי שלו, והוא ממליץ שנאכל במסעדה קטנה שראינו בתחנת דלק "של" לא הרחק מהמלון. למרות שאמא תחקרה ארוכות בהונגרית את המלצרית, שלא ידעה אנגלית, בסופו של דבר מה שהזמנו היה קטסטרופה. אכלנו פטריות מטוגנות, כרוביות מטוגנות וצ'יפסים שחוממו משלשום וגם סלט יווני. המסעדה פשוט היתה מחורבנת ואמרנו לתומס שעליו לשפר את חושיו..
חוזרים למלון. אמא הולכת לישון, העייפות אדירה ואפשר להבין אותה- בימים האחרונים היא הלכה אולי יותר מכל מה שהלכה בעשר השנים האחרונות ביחד.. איזה כוח רצון יש לה!
אבי ואני יורדים לחפש מקום לשבת לשתות משהו. בכיכר שמחוץ למלון הכל סגור ואנו חוזרים ללובי והולכים לשתות קפה במסעדת המלון. העוגה (טירמיסו) והקפה סבירים, אבל אין מה להשוות למראקש האגדי שאכלתי בקראקוב.

<< הקודם   הבא >>