יום 2

היום השני - מחנה שטוטהוף | 18.10.2005

קמנו בבוקר, ארוחת הבוקר הייתה טובה. מלון באמת נחמד. היום זהו יום חשוב, אחד מהעיקריים במסע- ביקור במחנה הריכוז שטוטהוף, לשם הובאה אמא לאחר שהיתה כחודש במחנה אושוויץ- בירקנאו (היא היתה בבירקנאו).
מחנה שטוטהוף נמצא במרחק של כשעה נסיעה מגדנסק. יש לנו הרבה מה לראות בו וגם לחפש בארכיון, תעודות על אמא. בדרך, ליד העיירה שטוטהוף, ששמה הפולני שטוטוו SZTUTOWO, ממש לפני הכניסה למוזיאון, אנחנו עושים סיבוב קצר לראות את חוף הים, הים הבלטי. מאחר וזו לא העונה, החוף שומם והקיוסקים, הצימרים והקראוונים שנמצאים לא הרחק ממנו נטושים. לחוף הים עצמו אין כלום, לא סוכת מציל ולא שום דבר אחר מלבד חול הים.

מגיעים למחנה שטוטהוף STUTTHOF . ההתרגשות גדולה. בסך הכל לא מגיעים לכאן כמעט ישראלים מאחר והמקום רחוק ומצריך סטייה מהמסלול המקובל של המשלחות המגיעות לפולין בנושא שואה. במקום יש תצוגה של מדי האסירים, נעליים ותמונות ומפות, בצריפים המקוריים, שהשתמרו לא פחות טוב ממה שיש באושוויץ או מיידאנק. אולם כאן, כל ההסברים הם בפולנית. תומס מתגלה לנו כנכס חיוני ממדרגה ראשונה ומשמש לנו כפה הן בארכיון (שם אף אחד מהעובדים איננו יודע אנגלית) והן להסברים במוזיאון.

בכניסה למחנה אנו רואים קבוצות של נוער- גרמני, שבדי. מביאים אותם לכאן לראות מה עשה המשטר הנאצי. במחנה הזה מצאו את מותם כ-60 אלף איש, חלקם יהודים. אמא הובאה לכאן מאושוויץ ב-1944, יחד עם 1,200 נשים הונגריות, ככוח עבודה.
אנו ניגשים ישירות לארכיון ומבררים אם ישנם פרטים אודות אמא- אז נקראה שרי זאובר (Sari Zauber). מסתבר שבמוזיאון הם קיבלו את המייל ששלחתי אליהם לפני כחודשיים (יש להם אתר באינטרנט). הם אפילו הכינו תשובה וטענו ששלחו אותה בדואר לישראל (התשובה הגיעה רק לאחר שחזרנו לארץ..) המעניין היה שהתשובה נכתבה בפולנית, כלומר, שימו לב להיגיון: אמא ילידת הונגריה, אנחנו בכלל מישראל, ואני כתבתי להם באנגלית, אז בוודאי שהתשובה צריכה להיות בפולנית. זו שפה בינלאומית, לא?..
כאן אנו רואים לראשונה את המסמך המקורי של הגעתה של אמא לשטוטהוף, ואת המספר שקיבלה. אמא מתרגשת מאוד. "אתם רואים", היא אומרת, "לא המצאתי כלום.. אני הייתי כאן". ההתרגשות גוברת, כשמראים לה את חתימתה המקורית על המסמך, עליו היא הוחתמה לפני 60 שנה!

אנחנו מקבלים צילום של המסמך וגם עותק מהמכתב שהוכן על אמא מטעם המוזיאון (כאן למעלה בתמונה). למכתב מוכנס בינתיים עדכון: מסתבר שאמא שהתה בשטוטהוף רק שבועיים ומכאן הועברה למחנה בת, ברומברג- ברונו שמו. הוא ממוקם כ-200 ק"מ משטוטהוף, ואנחנו ננסה לאתרו מחר במהלך נסיעתנו חזרה לכיוון וורשה.
שמה של אמא מופיע ברשימה של כ-100 נשים שהיו במחנה והועברו למחנה הבת.
על פי הנאמר ברישומים במוזיאון, מחנה ברומברג הוקם ב-14.7.1944 ואמא מועברת אליו משטוטהוף יום למחרת, ב-15.7.1944, לעבודה ככל הנראה בתחום הרכבות. לא ברור לנו בדיוק מה סוג העבודה.
עוד נתון חדש לאמא- היא הועברה מאושוויץ לשטוטהוף ברכבת, בעוד שהיא דווקא זכרה שזה היה במשאית.
אנחנו מסיירים במוזיאון ומקשיבים להסבריו של תומס.

במוזיאון יש גם אגף שלם על המלחמה (מלחמת העולם השנייה למעשה החלה בגדנסק, שם נורתה הירייה הראשונה), על הגבורה הפולנית במוצב שלהם במקום שנקרא ווסטרפלייט שהחזיק מעמד בפני ההתקפה הגרמנית במשך שלושה שבועות ועל תולדות העיר החופשית דנציג (היא גדנסק).
הנה כאן בתמונה המחסום אותו הסירו החיילים הגרמנים בכניסתם לפולין.

בקצה המחנה ישנם גם תאי הגז, הקרמטוריום (תא שריפה) וקרונות רכבת.

כמו כן ניצבת שם אנדרטה גדולה אותה עיצב אמן פולני בשם טולקין, שהיה אסיר במחנה. הוא זה שעיצב גם את האנדרטה בכניסה למחנה מיידאנק.

אנחנו הולכים לצפות בסרט בן כשעה על המחנה, באנגלית. הסרט לא מחדש לנו כמעט דבר, לצערנו. אחרי כן חוזרים לארכיון, לקבל את ההעתקים של המסמכים ולשמוע אם מצאו עוד משהו עבורנו. המומחית שישנה שם היא היסטוריונית עובדת המוזיאון בשטוטהוף, בשם ד"ר דאנוטה דריווה Dr Danuta Drywa . לאחר מכן ראינו בחנות המוזיאון שהיא כתבה ספר (פורסם באנגלית) בשם: "השמדת יהודים במחנה ריכוז שטוטהוף 1939-1945 " וקנינו עותק ממנו (כאן בצילום היא משוחחת איתנו. גם היא כמובן לא יודעת אנגלית)..

בין היתר היא מספרת לתומס, שלפני זמן מה הופיעה כתבה בעיתון מקומי על מחנה ברומברג. תומס מבקש לקבל צילום מהכתבה והיא אכן נותנת לנו צילום מהכתבה בפולנית. כתבה זו תוביל אותנו לגילויים חשובים ביום שלמחרת...

אנחנו עוזבים את מחנה שטוטהוף עם שעת סגירתו ב-15:00. נוסעים לכיוון גדנסק, בדרך אנו חוצים שוב את הוויסלה, הפעם במעבורת על מנת לחסוך לעצמנו את הנסיעה עד לגשר הקרוב, דבר שהיה מאריך לנו את הנסיעה בלמעלה מחצי שעה. כמובן שאמא מתנגדת לנסיעה במעבורת, אבל אנו משכנעים אותה איכשהו (מסבירים לה שרואים מכאן את הגדה השנייה של הנהר וזו הפלגה של 5 דקות...). אמא נאנחת, עוצמת את העיניים ומתפללת שהעסק יעבור בשלום.. בינתיים אבי ואני מצטלמים על המעבורת.

בדרך לגדנסק נזכרים שלא אכלנו כלום מהבוקר, ואנו מחפשים מסעדה לאכול בה. גם בימים הבאים אנו לא נעצור להפסקת צהריים מסודרת ונאכל רק בשעות הערב המוקדמות, מאחר וחבל לנו לבזבז שעות אור יקרות. אנו במרוץ נגד הזמן כי מחשיך מוקדם, בסביבות השעה חמש וחצי. אי לכך אנו מפתחים לנו הווי משלנו- במשך היום אוכלים בנסיעה קרקרים ופתית, וגם תפוחים ואגסים ושותים תה מתרמוס שהכנו בבוקר עם עוגיות...לפעמים אוכלים סנדביץ' קטן באדיבות המלון (וללא ידיעתו..).
עוצרים בדרך במסעדת דגים, אמא, אבי ותומס אוכלים דגים ואני מסתפק בכיסונים ממולאים תפוחי אדמה.

לפני שמגיעים למלון אנחנו עושים סיבוב עם תומס (כבר מחשיך)- באנדרטת ווסטרפלייט המשקיפה על נמל גדנסק, בעיר גדנסק ובעיירה הסמוכה סופוט. בסופוט, עיר קייט חביבה, אין כמעט מה לעשות, כאמור זו לא העונה של התיירות וקר בחוץ. יש רק כמה דוכנים שעדיין פועלים בטיילת ליד הים, ואנחנו עוצרים בהם לראות צדפים, תכשיטים ועוד קשקושים מעוצבים. קונים כמה מזכרות, שיהיה. עוברים גם ליד בית הכנסת בגדנסק, אולם הוא כבר סגור. לפחות רואים את הסוכה שהקימו לצידו וממשיכים הלאה. חוזרים למלון עייפים אך מרוצים.

<< הקודם   הבא >>