העלייה לארץ
יותר מאוחר בשנת 1946, אינני זוכרת בדיוק איך, הגעתי להכשרה בדברצן, שזו עיר גדולה בהונגריה, העיר השנייה בגודלה אחרי בודפסט. היו שם בני עקיבא ונדמה לי שהג'וינט. אינני יודעת אם היו מעורבים בזה הסוכנות או המוסד לעלייה ב' של "ההגנה". לא כל כך הכרתי את הגופים הללו. גם דברצן היתה עיר הרוסה מהפצצות, נפגעה קשה במלחמה. אנחנו גרנו שם באיזשהו מבנה, היה אגף לגברים ואגף לנשים. אנחנו בישלנו לבחורים. היינו שם כמה עשרות, כולנו מהונגריה, אולם לא מהעיירה שלי. מהעיירה שלי אני הייתי היחידה. היינו שם כמה חודשים, לא זכור לי אם למדנו שם משהו.
כעבור כמה חודשים של שהייה בדברצן, לקחו אותנו במשאית ועברנו את הגבול ליוגוסלביה. אסור היה לנו לקחת שום דבר, לא היה לנו כלום, לא חפצים, לא מזוודות, שום דבר. לא הרשו לנו לקחת תמונות של המשפחה. על זה לא אסלח להם אף פעם. היתה לי תמונה יחידה של אבא שלי, ונאלצתי להשמיד אותה לפני שיצאנו. עשיתי שטות שלא שמתי את התמונה על הגוף שלי או בנעליים. היינו כל כך ישרים, שעשינו בדיוק כפי שהורו לנו ואני מצטערת עד היום שנשארתי ללא מזכרת מאבי. הייתי נותנת המון כדי לראותו בתמונה. מאמי יש לי תמונה ומאבי לא. נתנו לנו לקחת רק כמה דברים קטנים וכלום מלבד זה. נסענו במשאית הסגורה, ואסור היה לנו לדבר מילה, שלא יידעו מהיכן יצאנו. נסענו בלילות, כשלכל אחד נתנו שם בדוי כדי שלא יזהו אותנו. לכן גם לקחו לנו את כל המכתבים והתמונות. כך חצינו את הגבול והגענו ליוגוסלביה.
אני זוכרת שעזבו אותנו בחצר של בית כנסת בקור ובחושך והיינו שם כל הלילה. בבוקר בחוץ חילקו לנו לחם ומים, אני חושבת שהיו אלה מהג'וינט. אחר כך שוב העלו אותנו על המשאית והמדריכים שלנו בדקו אם כל אחד זוכר את השם שניתן לו. מספר פעמים החלפנו את המשאית שלנו. בכל תחנה היו מורידים אותנו בעליית גג, היינו עולים בסולם בערב להתחבא, ויורדים בבוקר וממשיכים בדרך. כך במשך כשבוע עד שהגענו לזגרב. בזגרב היינו שבועיים, באיזשהו יער וישנו על העלים, על הקרקע.
לבסוף הועברנו לנמל בצפון יוגוסלביה, עלינו על אנית המעפילים "ההגנה" והפלגנו לארץ. היה צפוף בצורה איומה. באניה שהיתה צריכה לאכסן כ-1500 איש דחסו 2500 איש ואנחנו היינו ממש כמו סרדינים . הקאנו את נשמתנו, היינו חולים מאוד ולא היה לנו אוכל. זרקנו את כל האוכל לים, אפילו את הקופסאות עם המציות, הכל נזרק כדי להקל על הספינה שלא יכלה לעמוד בעומס. האניה היתה ממש בסכנת טביעה, המים הגיעו לאנשים עד הצוואר. הגברים נשארו בתחתונים. האמהות עם הילדים הועלו על הסיפון כדי שלא יטבעו. כך היטלטלנו שישה ימים בים הסוער. לא היה מקום לזוז ובקושי אפשר היה לנשום.
הבריטים תפסו אותנו בלב הים, וגררו אותנו לנמל חיפה . הגענו מלאי כינים, מלוכלכים, כמעט ללא בגדים, עייפים רצוצים ורעבים. אחת הנשים ירדה למחסן לחפש מעט מים לילדה החולה, חתכה את הרגל וכמעט שנפטרה שם. הבריטים השאירו אותנו יום שלם בלי מזון ומים. הגברים חיפשו את הנשים והילדים, הבלגן היה גדול. למחרת באו הג'וינט וחילקו לנו מזון ומים.
השאירו אותנו ארבעה ימים באניה, ואחר כך לקחו אותנו לעתלית, למחנה מעצר. הגענו לשם חולים ותשושים. שוב מצאנו את עצמנו בהסגר, גדר תיל מסביב ואין לנו ציוד או כסף. לראות מולנו שוב מחנה, גדרות וחיילים הזכיר לנו תמונות מהעבר הקרוב מאוד - והחיילים הבריטיים היו אכזריים, הם דחפו והרביצו ולא היתה שום התחשבות מצדם כלפינו, כיהודים ניצולי מחנות הריכוז באירופה.
בעתלית הפרידו אותנו - נוער ומבוגרים. את הנוער, ואני ביניהם, סידרו ב"עליית הנוער". כל ערב ספרו אותנו, לוודא שאיש לא ברח. הספינה "הגנה" היתה האחת לפני האחרונה שלא לקחו לקפריסין. מאז 1946 כבר הגלו את המעפילים שהגיעו, למחנה מעצר בקפריסין.
אינני יודעת איך נודע ליהודה אחי שהגעתי באניה ארצה. יום אחד הוא בא למחנה בעתלית, הביא לי סבון "עלמה" גדול, מברשת שיניים ומשחת שיניים. הוא ידע שאני באתי בלי כלום. הוא היה הרי כבר "ותיק" בארץ - הוא הגיע שנה לפני. הוא מסר לי את הדברים דרך הגדר. במחנה עתלית שהיתי חודש, אחרי חודש לקחו אותנו, "עליית הנוער", לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". את המבוגרים מן האניה הגלו לקפריסין. ב"מקווה ישראל" נשארתי כשנה.
כך התחלתי את חיי החדשים בארץ חדשה ולא מוכרת, הארץ המובטחת.
שרה עם אחיה יהודה, כמה חודשים לאחר העליה לארץ (1947)