השחרור מהמחנה
בוקר אחד קמנו, אני חושבת שהיה זה יום שבת, וראינו שהכל שקט - אין כלבים ואין חיילים. המחנה היה מוקף גדרי תיל וכלבים סמוך לגדר - והנה הם נעלמו. וגם חיילי ה"וורמאכט" נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הכל שקט, ריק, שומם. שאלנו את עצמנו - מה קרה. ואז התחלנו לשער ולקוות שאולי באים לשחרר אותנו, שהמלחמה נגמרה והגרמנים ברחו. למרות שהגרמנים נעלמו, לא ידענו אם הם לא מתחבאים באיזשהו מקום ורוצים לירות בכולנו. לא היה לנו אמון בהם. אבל היה ברור לנו שבמחנה אין מה להישאר, צריך ללכת מכאן. התארגנו כמה עשרות נשים והתחלנו לצעוד מבלי לדעת בדיוק לאן. היה אפשר לפנות ימינה או שמאלה ביציאה מן המחנה. אנחנו הלכנו ימינה וחלק הלכו שמאלה. אם ובת שהלכו שמאלה, אחרי מספר דקות שמענו יריות וידענו שירו בהן למוות. איזה דבר איום, למות ביום השחרור, כשאתה בדרך אל החופש. אינני זוכרת עוד מי הלך בכיוון הזה לצד שמאל. שוב, הגורל עמד כאן לצדי, ונשארתי בחיים.
צעדנו וצעדנו, התקדמנו באיטיות כי היינו חלשים ותשושים, עד שהגענו לאיזשהו כפר. ראינו שם חיילים גרמנים ופחדנו שיהרגו אותנו והתחבאנו בתוך הבית. לא היה אוכל והיה קור נורא. הבית שהיינו בו היה ריק, בבית שלידינו ירו. התברר לנו שהיינו באותו כפר שאליו הרוסים עמדו להיכנס, ואז עדיין הקרבות נמשכו, לפני כניעת הגרמנים באזור ההוא. שוב היה לנו מזל גדול, רק פלא הוא שלא נהרגנו בכפר הזה. אחר כך נכנסו הרוסים, אינני זוכרת בדיוק את הרגע הראשון של פגישה עם החיילים הרוסים. אנחנו היינו לבושות בבגדי האסירים, רעבים והם נתנו לנו לאכול. לא היתה שמחה של שחרור או הרגשת הקלה, למרות שכה ייחלנו לרגע זה. היינו חולים, היה לנו טיפוס בטן, לא היתה לנו כל שמחת חיים, היינו גל עצמות, רזים מאוד ועייפים מאוד מכל התלאות והסבל. לא היה לנו יותר אמון באף אחד ולכן גם ברוסים חשדנו. כבר לא ידענו מה לחשוב במצב החדש שהיינו בו עכשיו. אמרנו לעצמנו שאולי הגרמנים התחפשו לרוסים ולוקחים אותנו, מי יודע. היה שם חייל יהודי - רוסי, ואיכשהו הסבירו לנו שלוקחים אותנו לוארשה.
אינני זוכרת בדיוק איך לקחו אותנו ודרך אלו מקומות עברנו בדרך לוארשה. אולי זה לא היה בוארשה אלא בלובלין, אינני בטוחה. שם היו מהג'וינט, מארה"ב שסייעו לנו ונתנו לנו מזון. את הפולנים שנאתי שנאת מוות. לא רציתי לראות יותר אף פולני. אנחנו היינו עם טיפוס בטן, והם הפולנים נתנו לנו שעועית לבנה ולחם שחור לאכול. זה היה בשבילנו כמו סם, זה אסור. אנחנו היינו צריכים מרק קל או משהו כזה, כי סבלנו משלשולים והקאות כל הזמן. אינני יודעת אם הפולנים עשו לנו את זה בכוונה, אבל את האוכל הטוב כמובן שהם לקחו לעצמם ולנו נתנו מה שרצו לתת. לא היה פיקוח כלשהו עליהם.
בוארשה (או לובלין) היינו זמן מה, אינני יודעת איפה בדיוק שהינו שם ולמי היה שייך המקום. אבל נשארתי עם אותם הבגדים - שמלת הפסים של האסירים, לא נתנו לנו בגדים אחרים. הייתי מאוד חלשה, שכבתי כל הזמן בגלל טיפוס הבטן, בקושי יכולתי להרים את הראש.
אכלתי מעט מאוד. בכפר שהיינו בו, מצאנו תפוחי אדמה וחזיר, הרבה אנשים מאצלנו אכלו ללא הגבלה, כי לא יכלו להתאפק אחרי כל כך הרבה חודשים של רעב, וכך הם קיבלו מחלות. אני למזלי אכלתי מעט מאוד. בוארשה, אחרי כמה זמן, אמרו לנו שהרוסים לוקחים את האנשים לבית הבראה ברוסיה. אני אמרתי שאינני רוצה לרוסיה - אני רוצה הביתה, להונגריה.
מפת המחנות העיקריים ברחבי הרייך השלישי ובשטח הכיבוש הנאצי
