במחנה ההשמדה ברומברג
לאחר חודש באושוויץ העבירו אותנו למחנה שנקרא ברומברג, מחנה-בת של מחנה הריכוז של שטוטהוף שבצפון פולין (או למעשה שטחה של ליטא), לחוף הים הבלטי. היה זה מחנה עבודה והיינו שם אלף נשים. היו שם צריפים, המיטות היו דו-קומתיות ואני גרתי למעלה. כאן התנאים היו משופרים יחסית למה שהיה לנו באושוויץ. לא הכו אותנו והיחס היה קצת יותר טוב, כנראה בגלל שהשומרים עלינו היו "וורמאכט" ולא ה-אס.אס.
היינו הולכות לאורך מסילת ברזל ונדמה לי שאספנו אבנים. היה קר נורא. באותה הסביבה היה בית חרושת למלט, או שדגו שם, אינני זוכרת בדיוק, והיו שם גברים והם זרקו לנו את השקים הריקים של המלט. אנחנו קרענו אותם והלבשנו מתחת לשמלה כדי שזה יחמם אותנו. היינו יוצאות בבוקר מוקדם וחוזרות בערב והעבודה היתה פיזית וקשה. קיבלנו לאכול קצת מים וקליפות של תפוחי אדמה ומאתיים גרם לחם לשבוע.
בברומברג לא היתה סלקציה, אבל מי שחלה - דינו היה מוות. או שירו בו, או שהשאירוהו בשטח. ידענו שאסור לנו להיות חולים, אסור בשום אופן. אבל למי היה כוח לשאת את הקור, הבדידות והגעגועים הביתה. למזלי היו אתנו נשים מבוגרות שעודדו אותנו, היו אומרות לנו מילים טובות בנוסח: "תראי, אנחנו עוד נחזור הביתה. נשתחרר פעם מפה. עוד תהיה לך משפחה". זה עזר מאוד, אבל בכל זאת היו ימים שכבר לא נראה היה שיש עוד טעם לחיות. כבר לא היה כוח לעמוד על הרגליים, הלכנו מידי יום עשרות קילומטרים - הלוך וחזור.
לכבוד יום ראשון, היינו הולכים בכל שבוע לחפור תעלות. זה היה "החופש" שלנו - הרי היינו עובדים שבעה ימים בשבוע, בלי שבת ובלי חג. היינו צריכים לעבור בדרך על גשר שמעל נהר (אולי נהר ויסלה), אולי זה היה גם גשר של רכבת, והיה מרחק גדול בין חלקי הגשר ויכולנו לראות את הנהר זורם מלמטה. יכולתי ליפול ברווחים הללו של הגשר אל הנהר וזה היה מפחיד מאוד. מאז מסתובב לי הראש, ואינני יכולה לעבור בשקט מעל גשר עד היום. אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום. זה היה גשר ענק, פי כמה גדול יותר מגשר הירקון למשל. אנחנו לא ידענו בדיוק היכן אנחנו נמצאים, לא אמרו לנו.
כל יום ראשון היינו מקבלים את המנה הקבועה של מאתיים גרם לחם שהיתה צריכה להספיק לכל השבוע. היינו מסתכלים על זה, בוכים והולכים לישון. היו נותנים לנו גם קליפות תפוחי אדמה, ומין מרק כזה שהיה יותר מים מאשר מרק. היינו רעבים מאוד, שקלנו קרוב לארבעים קילו, מאוד רזים. אז לא ידענו מה משקלנו, נשקלנו רק לאחר שהשתחררנו, אבל כמובן שנראינו רע מאוד, היינו גל של עצמות.
כשבוע לפני שהשתחררנו, בעת שחפרנו את השוחות האלו עבור הגרמנים, היה קור מקפיא ואם היית נעמד עם האת או המעדר - קפאת במקום, כי הטמפרטורה היתה 20 מעלות מתחת לאפס. היינו מוכרחים לעבוד כדי להיות בפעילות, מי שהפסיק פשוט קפא למוות. אני אמרתי לי אז לעצמי: "די, אין לי בשביל מה לחיות, אין לי כוח, אינני יכולה לשאת יותר". נעמדתי, ולא היה אכפת לי כבר מכלום. לא היה אכפת שאקפא למוות. שתי נשים שעבדו לידי ראו לפתע שאני נעמדת כך, באו אלי מהר והתחילו להפעיל לי את הידיים כדי לזרז את מחזור הדם, ותוך כדי כך עודדו אותי שעוד מעט נשתחרר ויהיה טוב. ואני בכיתי ובכיתי.
הגרמנים לא היו מעורבים בכל המקרה הזה, הפיקוח שלהם לא כל כך צמוד וקשוח. לא היה גם מה להיות קשוח, כי כבר היינו צל צילם של בני אדם - גם פיזית וגם נפשית. האחרות בכל זאת החזיקו מעמד בכל הסבל הזה במחנה, מכיוון שהיו יותר מבוגרות ומנוסות. אני הייתי אז רק נערה צעירה, לא ידעתי איך להתמודד עם מצב כזה.
הרגליים שלי נפגעו אז מן הקור וההליכה הרבה. זה היה נורא ללכת קילומטרים בשלג ובקור העז כשלרגלינו נעלי העץ הללו. מזה כואבות לי הרגליים עד היום. רק מי שעבר את כל זה יכול להבין מה זה לעבור את כל התקופה האיומה הזו. לפעמים אני אומרת לעצמי: "אלוהים, איך אני נשארתי שפויה, איך בכלל הצלחתי להישאר בחיים?"
כל זמן שהיינו במחנות אינני זוכרת שהיו דיבורים על חרטה, על כך שלא הספקנו להימלט מהונגריה לפני שנלקחנו. על שלא היה לנו השכל והיוזמה והאפשרות לברוח בזמן ולהציל את עצמנו מהתופת. לא היה גם זמן לדבר ולחשוב על כך, כל אחד היה שקוע בצרות שלו. גם חשבו שזהו הגורל ואין מה לעשות, האמינו שכנראה כך צריך להיות: היו נאיביים, לא חשבו רחוק, מעבר לכך. רק אחרי שחזרנו מן המחנות, תהינו ושאלנו את עצמנו - למה זה הגיע לנו? ובייחוד - למה זה הגיע להורים שלנו? איזה רע הם עשו, הרי כל חייהם הם היו אנשים טובים, צדיקים, שומרי מצוות. הרי כל אדם צריך למות, אבל מוות כזה מכוער כפי שהיה להם, אין אפילו קבר. מכניסים בן אדם לתא גזים ואחרי שתי דקות - גמרנו, ומי יודע איזה סבל הם עברו שם.
אז שאלנו את עצמנו, ועדיין שואלים, למה הגיע להם למות ככה?! ובכל זאת כמובן שחלק מן המשפחה המשיכו להיות דתיים, חלקם חיים היום בבני ברק: אסתר וחווה, שהאמא שלהם והאמא שלי היו אחיות, כלומר הן בנות דודה שלי. אצלהם לא היו שאלות כאלה, ולכן גם לא חיפשו תשובות. כנראה שכך אלוהים רצה, ולכן כך קרה, וזהו.
עשרה חודשים בסך הכל הייתי במחנות, חודש באושוויץ ותשעה חודשים במחנה ברומברג ואז שוחררנו, כשהאזור נכבש על ידי הרוסים.