נירבאטור - העיירה הקטנה בצפון מזרח הונגריה
רשם: ציון כהן
נירבאטור היתה עיירה קטנה והיוותה מרכז עבור הכפרים מסביב. העיירה נמצאת בצפון הונגריה, כ300- ק"מ מבודפסט, קרוב לגבול רומניה, ליד נירג'האזה, העיר הגדולה יותר.
בנירבאטור היו יהודים וגם נוצרים, הרוב נוצרים כמובן. הכפרים מסביב התפרנסו מחקלאות, והעיירה היתה המרכז לשיווק התוצרת. פעם בשבוע היה נערך שוק. היהודים עסקו במסחר, רובם היו די חרוצים. גרו בבתים נפרדים. אנחנו גרנו באותה חצר 3 שכנים, לידינו היתה כנסיה קתולית. ברחוב הקטן שלנו גרו כ-15 משפחות, לא יותר. לא גרנו ברחוב הראשי של העיירה, אבל הוא לא היה מרוחק. בית הכנסת וכן בית הספר היו קצת מרוחקים. היה בי"ס אחד יהודי ובו למדנו, הבנים למדו רובם בחדר, ומי שרצה למד בבי"ס יהודי רגיל.
אנטישמיות היתה כל הזמן, מאז שאני זוכרת את עצמי שנאו יהודים, זרקו אבנים אחרינו וכו'. ברור שידעו שאנו יהודים - היינו נבדלים בלבוש שלנו. רוב אנשי העיירה היו יהודים דתיים מאוד - הלכו עם שטריימל, מגבעת, חליפות שחורות - כמו הדתיים האדוקים כאן בארץ. גם משפחתי כמובן היתה אדוקה. אני הלכתי אז עם גרביים שחורות ושמלה עם שרוולים ארוכים אבל זה היה חלק מאורח חיינו, גדלנו באווירה כזו. דיברנו בבית רק יידיש, עברית לא ידענו ולא דיברנו. היה אסור לדבר עברית, אלא - כך אמרו לנו - לכשיבוא המשיח...
מגיל 8-10 לערך אני זוכרת שהמצב היה לא טוב. אי אפשר היה לקנות הרבה דברים, חילקו לנו נקודות ועם זה קנינו בגדים או אוכל. לקחו לאבא את הרשיון, הוא היה קצב עם עוד שותף, ומשלקחו לו את הרשיון הוא לא יכל להתפרנס. אז לקחנו אווזים ופיטמנו אותם, ולקחנו לשוחט ושחטנו אותם ומכרנו לאנשים עשירים. הייתי חוזרת מבית הספר ויושבת ומפטמת את האווזים בגרעיני תירס. החיים היו קשים מאוד הייתי הולכת לבתי נוצרים וקונה מהם חלב, ובבית עשינו מזה חמאה וגבינות ומכרנו אותם. אבא היה אדם צנוע, לא שאף אף פעם ליותר מדי. אמא היתה מבית עשיר. אביה, סבא שלי, היה קונה יערות, כורת את העצים ומוכר אותם. סבא תמך בנו הרבה. המשפחה של אמי נקראה גנאד. המשפחה שלנו נקראה זאובר. אחד מגילויי האנטישמיות שאני זוכרת, היה פעם, כאשר באמצע היום הודיעו לנו:
"אתם צריכים לקחת צרור בגדים" ולקחו אותנו לבית הסוהר, בלי שום סיבה מיוחדת. אמרו לנו: "אתם לא נולדתם פה, אתם לא הונגרים". הייתי אז בת 8 או 10. שוטרים של העיירה לקחו אותנו לבית הכלא, היינו שם לילה אחד. בא נוצרי עשיר מאוד, קצב גם הוא, והוא שחרר אותנו וחזרנו הביתה. לאחר כמה זמן, אולי שנה, שוב אסרו אותנו, ועוד פעם היה זה הנוצרי הזה שבא ודאג לשחרר אותנו. הוא הכיר את אבא כבר מזה שנים. הוא היה קונה מאבא בהמות שאסורות למאכל ליהודים. היו קשר מסחר ביניהם, הוא הכיר את אבא וידע שהוא בנאדם ישר. הוא העיד לטובתנו ושילם ערבות כדי להוציא אותנו. לנו לא היה כסף.
אני זוכרת שהיו מגיעים חגים ולא היה לנו כסף לקנות אפילו זוג נעליים או בגד. בכל פעם היינו מקבלים מקרובים או ידידים שמצבם היה טוב נעליים, שמלה וכו'... למרות מצבם הקשה של היהודים לא חשבנו לעזוב. ההסבר למצב, כפי שהיהודים ראו אותו, היה שהמשיח יבוא ואז נעלה לארץ, עם בוא הגאולה. היינו כולם אנשים דתיים מאוד. איש לא דיבר על הציונות, לא שמענו כלל על הרצל, פינסקר ואישים כאלה. אסור היה גם לדבר עברית, לכן גם משהגעתי ארצה, במשך שנים לא הבנתי את התפילות ויחזקאל בעלי היה מסביר לי. שם, הבנות גם ידעו פחות עברית כיוון שלא למדו תורה. למדתי שם יידיש והונגרית. קראתי מעט עברית - ספר תהילים ודברים מסוג זה, אולם לא הבנתי מה אני קוראת, לא הסבירו, ומשמעות המילים לא היתה ברורה לי.
מלבד האיסור לדבר עברית גם היה אסור לקרוא ספרים, פרט לספרי הקודש. אני זוכרת שבנצי אחי לקח אותי לספריה בסתר, כדי שאבא לא יראה אותנו והחלפתי שם ספרים בהונגרית. כמובן שגם לא היה רדיו. אינני זוכרת שהיו עיתונים בבית. לא דובר על פוליטיקה וענייני העולם הגדול בבית. לא ידענו (לפחות אנחנו הילדים) מה קורה מעבר לתחומיה של העיירה. אינני זוכרת איך נודע לנו שפרצה מלחמת העולם השניה, אבל הייתי אז ילדה בת 10. אני זוכרת את התקופה היותר מאוחרת - שנת 1942 - 1943. ידענו שלקחו את יהודי פולין וידענו שזה יהיה גם סופנו, אבל לא היה כבר לאן לברוח ואי אפשר היה לעשות כלום.