במחנה ההשמדה אושוויץ

הגענו לאושוויץ, ומיד כשירדנו מן הרכבת נערכה הסלקציה בין האנשים - היו שנצטוו ללכת ימינה והיו - שמאלה. את אבא ואמא לקחו שמאלה, ואותי זרקו הצידה, ימינה. אז לא ידענו שזו היתה הפרדה גורלית - לחיים או למוות. אני רציתי לרוץ אל ההורים, ואז איזשהו גרמני בא והרביץ לי בחוזקה עם שוט על הגב. אומרים שהיה זה ד"ר מנגלה, אינני יודעת אם אכן היה זה הוא. הוא אמר לי בגרמנית: "את - שמה". אינני זוכרת מה קרה עם בנצי, אבל הוא נלקח בוודאי ימינה כי אחר כך עוד הספקתי לראות אותו במחנה. מזלי היה שהייתי גבוהה למדי למרות גילי, וזה מה שהציל אותי, כיון שילדים לקחו שם עם ההורים, אל תאי הגזים.

לקחו אותנו והפשיטו אותנו, ונתנו לנו שמלה עם פסים ומעיל עליון עם פסים - בגדי אסיר. עד היום כשאני רואה בגד עם פסים זה עושה לי לא טוב. קיבלנו נעליים מעץ ולמעלה בד. זה היה כל הלבוש. לא היו תחתונים, חזייה, קומבינזון, גרביים. סיפרו אותנו ועשו לנו קרחת, והיה קר מאוד. זה היה יומיים לפני חג השבועות, מאי 1944. שלג ירד ואנו הולכנו לביתן שלנו -C LAGE (צֶה - לאגה - ביתן C) שהיה הצריף העלוב שלנו. שם היינו רק נשים ושכבנו במין דרגשים צרים.

מידי בוקר וערב היו סופרים אותנו. היינו עומדים בשורות במסדר, בכל שורה היינו 5-4 נשים כמדומני. כשהחלו לספור אני עמדתי בסוף וכשהגיעו לסוף - אני חמקתי להתחלה, כי שמעו שאת הצעירים מפרידים. בכל יום היו באים ועושים סלקציה - מי שירד במשקל, נראה לא טוב ואין לו כוח - מוציאים אותו אל תאי הגזים. הנשים מן העיירה שלי פחדו עליי ודאגו לי. הן היו כולן מבוגרות והן הגנו עלי, הן אמרו לי: "שרה, את תלכי לסוף". ולמרות הקפדנות הגרמנית הייתי מצליחה להתכופף ולעבור אחרי כן בחזרה להתחלת השורה. זה רק מראה לי, שכאשר בן אדם צריך להישאר בחיים - הוא נשאר. זה הגורל ואי אפשר להתחמק ממנו.

היו בקבוצת הנשים כמה צעירות והרוב מבוגרות. ילדות לא היו, הן הלכו לתאי הגזים. את הורי לא ראיתי יותר לאחר הסלקציה ביום בו הגענו לאושוויץ. לקחו אותם "למקלחות" שהיו בעצם תאי הגזים. הסבירו שזה כביכול להתרחץ. אז עוד לא ידענו שום דבר. גם כשהגענו לאושוויץ, טרם ידענו שזה מחנה השמדה, מחנה מוות. חשבנו שזה מחנה עבודה. לא היו סיפורים או שמועות על כך, אנחנו לא ידענו כלום.

שמרו עלינו נשים פולניות והן היו אפילו יותר גרועות מהגרמניות. הן התנהגו בברבריות ובאכזריות. הן היו שם כבר שלוש שנים במחנה ואיבדו בכלל כל צלם אנוש. הן הכו ללא רחם והתייחסו אלינו גרוע מאוד. היתה אחת מהן, שאני נשבעתי לעצמי שכשאני אשתחרר, אני אוציא לה את העיניים. עד כדי כך היא היתה אכזרית. היינו קמים מוקדם מאוד, עושים מסדר וסלקציה. אחר כך קיבלנו "ארוחת בוקר" - קצת מים עם משהו בפנים. היינו מקבלים 200 גרם לכל השבוע. בגלל המזון העלוב והדל הזה, הרבה אנשים לא יכלו להחזיק מעמד ונלקחו בסלקציות.

אני זוכרת שלאחר כמה ימים שהייתי שם, בנצי ראה אותי דרך הגדר המחושמלת. אינני יודעת איך הוא ראה אותי. הוא החזיק כתונת ביד, אינני יודעת מהיכן הוא השיג אותה, קרע אותה לשניים ודרך הגדר זרק לי אותה ואמר לי: "שרה, תלבשי את זה על הראש כי את רגישה, שלא תתקררי". את זה אני זוכרת כאילו שזה היה היום. מאז לא ראיתי אותו יותר.

היה לידינו צריף (לאגה) של הצוענים. הם היו לחוד והם היו עוד יותר נחותים מאתנו. גם אותם רצה היטלר להשמיד, גם הם הפריעו לו. את יהודה לא פגשתי באושוויץ, הוא לא ידע שאני שם ואני לא ידעתי שהוא שם. רק אחרי שהשתחררנו נודע לי על כך. באושוויץ הייתי חודש, ואז יום אחד העלו אותנו על אוטו משא ולקחו אותנו, קבוצת נשים, למחנה אחר, מחנה שנקרא ברומברג.

<< הקודם        הבא >>