הגירוש מהונגריה לאושוויץ

בשנת 1942-1941 כבר ידענו על המתרחש באירופה, על המלחמה, אינני זוכרת כיצד ידענו. אני זוכרת שנודע לנו שבגרמניה יש אנטישמיות רבה, אבל לא תיארנו לעצמנו שזה יגיע גם אלינו. ידענו כמובן שגם ההונגרים אנטישמים, אף פעם לא בטחנו בגויים. ידענו שהם עושים יד אחת עם הגרמנים, עובדה שהם לקחו אותנו פעמיים לבית הסוהר, לקחו לאבא את הרשיון, בקושי חיינו, אבל לא שיערנו שהם יגיעו אכן לדרגה כזו שילכו ויעזרו לגרמנים. אנו נולדנו שם וגדלנו בהונגריה, ולא תיארנו לעצמנו שעד כדי כך תגיע השנאה והאכזריות שלהם.

משהחלה המלחמה היתה החמרה במצב הכלכלי שלנו. מוצרי המזון ושאר הדברים היו בנקודות, כסף לא היה לנו. לא נתנו ליהודים להתפרנס ולהתקיים, רצו כנראה שניעלם משם. למרות המצב הקשה, אף אחד מהעיירה שלנו לא ניסה להגר או לעלות לארץ-ישראל. את א"י היה הס מלהזכיר, עד בוא המשיח. לכשיבוא המשיח הוא ייקח אותנו ל-א"י, זה היה מה שהאמינו בו. ראש ממשלת הונגריה אז, הורוואט, היה אנטישמי גדול והלך יד ביד עם הגרמנים.

כמובן שהיו ביטויים פיזיים לשנאה כלפי היהודים. לא פעם תלשו זקנים ליהודים, זרקו אבנים עלינו וצעקו - "יהודי מלוכלך". יותר מאוחר גם נאלצנו לענוד טלאי צהוב, יכול להיות שזה היה כבר עם כניסת הגרמנים להונגריה. אני זוכרת שיהודה אחי היה אז בבודפסט ואותו לקחו לאושוויץ חודש לפני, לכן גם יש לו סימן (מספר) על היד. אנחנו היינו המשלוח האחרון ולכן לא הספיקו להטביע לנו מספר על היד.

אינני זוכרת מתי ראיתי את הגרמנים לראשונה בהונגריה. ההונגרים עצמם הם שארגנו את הגירוש שלנו. אני זוכרת שאלה היו שוטרים הונגרים ולא גרמנים. זה היה בשנת 1944, אני הייתי בת 15-14. יהודה היה בבודפסט ללמוד מקצוע - שרברבות או משהו כזה, אולם משם כאמור לקחו אותו לפנינו לאושוויץ.

ראשית, אספו את כל היהודים באסם גדול ליד נירג'האזה. זה היה במקום שנקרא שימא פוסטה (שפירושו - שממה ישרה). היה זה שטח פתוח והיתה שם במרחק איזו שהיא חווה. היכן שהיינו לא היו בתים או אנשים שגרו שם. את כל העיירה לקחו לשם, ושהינו שם כחודש במין מחנה מעבר. משם לקחו אותנו ברכבת למחנה אושוויץ - בירקנאו. אינני זוכרת כמה זמן נסענו ברכבת עד שהגענו.

זה היה נורא, היינו דחוקים בקרונות כמו סרדינים, ללא אוכל וללא שום תנאים. היה זה בקרונות משא, ועל הרכבת העלו את כל יהודי העיירה. לפחות הפנים ברכבת היו מוכרים כי נסענו כולנו יחד, משפחות מן העיירה, באותו קרון היינו ההורים, בנצי ואני.

יהודה, אז עוד לא ידענו זאת, היה כבר באושוויץ. 

<< הקודם  הבא >>