בחזרה הביתה - להונגריה
רציתי לחזור הביתה להונגריה, אל העיירה שלי. אמרו לי שישנה רכבת משא שיוצאת מפולין ועוברת דרך הונגריה, ואני אכן עליתי עליה. אינני מבינה עד היום, איך יכולתי לעלות לבד ולנסוע על רכבת זו, כשאינני מכירה את מסלולה ואיני יודעת היכן אני צריכה לרדת. בכלל לא ידעתי איפה הגבול ההונגרי. אולי קראתי את השלטים שבצדי הדרך בזמן הנסיעה, אינני יודעת. אני רק זוכרת שעליתי לרכבת, כנראה לקרון שהעבירו בו בהמות כי היו שם קליפות של לחם, וזה מה שאכלתי במשך הנסיעה הארוכה. הייתי לבד בקרון, לא היה איתי איש. כך נסעתי לי לבד, מארץ לא מוכרת לי שאת שפתה איני דוברת (פולנית) בחזרה הביתה. הגעתי לגשר ושם היו חיילים רוסים, ואז שמעתי שאם החיילים הרוסים תופסים אותך או מוצאים אותך, הם לוקחים אותך לרוסיה. אני לא רציתי להגיע לרוסיה ושמעתי שלא נותנים לחזור מרוסיה אחר כך. הרכבת היתה אמורה לעבור על הגשר ולאחר מכן להמשיך לרוסיה, ואני לא רציתי להמשיך עמה. אז ירדתי מהרכבת, זה היה כבר בהונגריה, בסביבות נירג'האזה. הרכבת עצרה שם בתחנה, ואני ירדתי והתחלתי ללכת ברגל הביתה.
שם בסמוך עובר הנהר טיסה, נהר גדול שחוצה את כל הונגריה מצפון לדרום. היה אז חודש מרץ, והנהר הקפוא מתחיל אז כבר הפשיר והקרח נמס אט אט. ראיתי מצדו השני של הנהר כפרים, ואמרתי לעצמי שאכנס אל אחד מהם, אבקש לישון שם ללילה ולמחרת אשאל איך להמשיך בדרך. התחלתי לחצות את הנהר כשאני צועדת על הקרח, ופתאום אני מרגישה שרגל אחת מחליקה ומתחילה לשקוע. הקרח החל להפשיר והיה מסוכן ללכת כך. המשכתי והצלחתי לבסוף לעבור. כשאני חושבת על זה צמרמורת עוברת בי, הרי אינני יודעת בכלל לשחות. אם הייתי נופלת למים - הייתי טובעת. שוב שיחק לי מזלי.
הגעתי לצדו השני של הנהר וראיתי עגלון נוצרי עם עגלה. הוא הביט אליי וראה אותי כשאני לבושה בבגדי הפסים של המחנות. אמרתי לו: "אדון, אני באה ממחנות ריכוז, מאושוויץ, אין לי בגדים ואין לי כלום ואני רוצה להגיע לנירבאטור", והוא למזלי היה אדם הגון וטוב ואמר לי: "בואי, בואי". הוא לקח אותי אליו לביתו, ישנתי לילה אחד שם, והוא נתן לי לאכול ולשתות ולמחרת בבוקר הוא הראה לי היכן הרכבת עד לנירבאטור ועליתי עליה. ירדתי מן הרכבת ליד נירבאטור, והשעה היתה עשר או אחת עשרה בבוקר. היה עלי ללכת דרך של 2-3 ק"מ, ואני הולכת והכל הרוס מסביב, עיי חורבות. הגרמנים כנראה הפציצו את המקום, ממש לא הכרתי כמעט היכן אני נמצאת. אבל היו תושבים, הנוצרים כמובן שנשארו שם. ואני הולכת ברחוב ואני בוכה. ולאורך כל הדרך אינני פוגשת נפש חיה, והרי שם כולם מכירים את כולם, נוצרים כיהודים.
הגעתי אל הבית שבו גרנו. נכנסתי לבית ואני רואה שהכול לקחו, כלום לא נשאר. אפילו את המרצפות הרימו, אינני יודעת מה חיפשו שם. רק אחד מסלי הנצרים שעליהם היינו ממליחים את הבשר, את זה השאירו בחצר. ואני עומדת בחצר הבית ובוכה ובוכה ללא הפסק. זו היתה הרגשה איומה לא למצוא שריד וזכר למה שהיה. יצאתי מהחצר לרחוב, הולכת ובוכה, לא יודעת מה לעשות. לפתע פגשתי שני בחורים: "שרה, מה את עושה פה?" הם שאלו. הסתכלתי עליהם וזיהיתי אותם. היו אלה שני אחים, איצקוביץ מאיר ואלימלך, שהיו חברים טובים של בנצי אחי. הם הציעו לי לבוא איתם ולגור אצלהם בינתיים. הייתי אצלהם תקופת מה ואחר כך, בת דודתי, הלן, אף היא עזרה לי, למרות שאז גם מצבה היה קשה. היא התחתנה זמן לא רב לפני כן, והיתה בהריון של ביתה הבכורה, חיה. הלן גרה עם בעלה בחדר אחד, לא היתה לה דירה משלה. שם סוף סוף זכיתי להחליף את הבגדים. היא קנתה לי בגדים - שמלה ונעליים. היא לקחה אותי לרופא, ואז לראשונה שמעתי שיש לי טיפוס בטן. הרופא אמר לי שאם אני לא אוכל שומן של חזיר אני עלולה לקבל גם שחפת, כי הייתי מאוד רזה, ממש גל עצמות.
אצל הבחורים הייתי כמה ימים, וטיפלו בי יפה מאוד, אולם אני הרגשתי לא בנוח. שמעתי מרננים, זה לא היה מקובל שבנות יגורו עם בחורים, והחלטתי שזה לא עסק, רציתי לעבור משם. אבל לא היתה משפחה, לא היה לי אף אחד שם, רק בחורים, ולא ידעתי מה לעשות. לאן אלך? היתה שם משפחה נוצרית, שאנחנו תמיד קנינו אצלהם חלב. עברתי להתגורר אצלהם, אבל גם עבדתי שם די קשה. הייתי הולכת עם הפרה למרעה, חלבתי את הפרה, אפיתי ובישלתי והייתי שם במשך כחצי שנה. זה היה ביתי למשך תקופה זו. הנוצרים הללו התייחסו אלי יפה אבל יכולתי לחוש באנטישמיות בכל זאת. יום אחד עליתי אל עליית הגג, שם תלינו כביסה בחורף, ובין הבגדים שתלויים שם על החבל אני רואה את המפה שאמא שלי רקמה. פניתי לבעלת הבית ואמרתי לה: "זה של אמא שלי, היא השאירה לך פה כמה דברים, והיא אמרה שאם לא נחזור שתשאירי לי את זה למזכרת", וההיא ענתה לי: "מה פתאום, זה שלי". אמי אכן השאירה לה כמה דברים, כנראה שהיא הרגישה שאולי היא לא תחזור והיא אמרה לי: "שרה, אני משאירה אצלה כמה דברים, אם לא אחזור, קחי אותם ממנה, זה יהיה למזכרת". אני ראיתי שהגויה הזו מתנהגת כך, וגמרתי אומר שלא להישאר אצלה יותר.
הלן שמעה ממני על הסיפור הזה, וסיפרה לי שבאים זוג יהודים מבוגרים לגור בנירבאטור והם יקבלו אותי בשמחה וברצון. אכן עברתי לגור אצל זוג הקשישים הללו שבאו מבודפסט. הם התייחסו אליי נפלא, לעולם לא אשכח להם את זה. הם נתנו לי דמי כיס, קנו לי בגדים, והיה לי טוב אבל הרגשתי שזה ללא עתיד - הם זוג מבוגרים, ואני ידעתי שאין לי יותר מה לעשות שם ועלי לעזוב. עזרתי להם בכל עבודות הבית - ניקיון, בישול וכו'. היה להם בן שהיה גר בקצה המסדרון, בחדר מרוחק מאתנו. כיום אני משערת שהיתה לו איזו שהיא מחלה מדבקת כלשהי, אולי מחלת מין. אני זוכרת שזוג הקשישים כל כך שמרו עלי מפניו ולא הניחו לו לבוא להיות אתנו, והקפידו שאני לא אשאר אף פעם לבד איתו ושלא אלך אף פעם לבד לחדרו. תמיד הם לקחו והביאו ממנו את האוכל וכל מה שהוא היה צריך. אז עוד לא הבנתי את כל המסתורין הזה. רק לאחר שנים נודע לי, ואני הערכתי איך הם דאגו לי ושמרו עלי. זה היה יפה מאוד מצדם.
אני זוכרת מקרה, עוד כשהייתי אצל המשפחה הנוצרית, זה היה כמה ימים לפני ראש השנה. הרגשתי בודדה, לא היתה שום אווירת חג או הכנות לחג. הלכתי ואפיתי לעצמי עוגה, אמרתי לעצמי שלפחות ארגיש את ראש השנה כמו שצריך. בכיתי, הייתי עצובה, לא היה מי שינחם אותי - הנוצרים, מה הם הבינו בחגי ישראל. ואחי יהודה, אז כבר ידע שאני חייה, אני לא ידעתי מה עלה בגורלו. הוא שמע עלי מאלה שהיו איתי והמשיכו לבית הבראה ברוסיה. שם גם הוא היה, והם סיפרו לו שאני נסעתי הביתה, להונגריה. הוא שוחרר מאושוויץ, והיה שם מאוד חולה, ממש גוסס ולכן לקחו אותו לבית הבראה. כשהוא שמע ברוסיה שאני בחיים ונמצאת בהונגריה, הוא פרסם הודעה בעיתון הונגרי בנוסח כזה, פחות או יותר: "יהודה זאובר, אני חי ונמצא ברוסיה, אני מרגיש טוב". זה הספיק לי. קראתי וכל כך שמחתי.
אם כן, אני אופה עוגה במטבח, ראש השנה מתקרב, ואני אומרת בלבי: "הנה אני לבד, אין אף אחד איתי, בשביל מה נשארתי בחיים?". ולפתע הכלב בחצר נובח. ידעתי שמישהו בא. רצתי לחצר ובחוץ ליד השער אני רואה חייל רוסי עומד. זה היה יהודה, במדי חייל רוסי, מייד הכרתי אותו, התחבקנו והתנשקנו, בכינו באושר. מחג עצוב, זה הפך לחג מאושר ביותר. כל כך שמחנו לראות זה את זו.
יהודה לא חזר לרוסיה. המדים של חייל רוסי שהיו לו ניתנו לו כנראה כשהחליפו את בגדי השבוי בבית ההבראה שם. הוא נשאר איתי קצת, ואז החל הרעיון של העלייה לארץ ישראל לקרום עור וגידים. הוא אמר לי: "שרה, עלינו לעלות לארץ. אין לנו מה לעשות כאן יותר, אלה גויים ותראי מה שעשו לנו". אני הסכמתי, אמרתי לו: "בסדר, אני מוכנה לבוא איתך". הוא יצא לברר בבודפסט, והבטיח שיחזור אחרי כן לקחת אותי אתו. אחר כך כבר גרתי אצל המשפחה היהודית, והנה בינואר 1946 אני מקבלת פתק מיהודה והוא כותב לי בו: "שרה, בואי אחרי, אני נמצא בוינה. תעברי את הגבול, תצטרפי אליי וניסע לארץ ישראל".
אינני זוכרת עם מי הוא שלח לי את הפתק הזה. אינני יודעת איך הוא ציפה שאצליח לעבור את הגבול ואגיע בכוחות עצמי לוינה. זה לא היה ריאלי בכלל. כך שוב לפרק זמן מסוים נפרדו דרכנו, כשהוא עולה לארץ, כשנה לפני.